מדד חודש אוקטובר הציף על פני השטח את השאלה החודשית הקבועה: כן יעלה? לא יעלה? אנליסטים וכלכלנים בכירים דנו בשאלה והתחבטו בדבר כוונותיו של נגיד הבנק המרכזי שלנו סטנלי פישר.
מחד, המדד שהסתכם בשיעור של 0.3% העיד על התרחבות בפעילות במשק, וכאשר מוסיפים זאת לייבוא שגדל בצורה משמעותית לצד העלייה הקטנה בשכר הממוצע, עלולים בהחלט לחשוש מפני התרחבות האינפלציה.
מאידך, הירידה בייצוא לצד התמתנות בצמיחה, יחד עם שקל חזק, הופכים את העלאת הריבית לנטל על המשק. לא רק על היצואנים, אלא גם ובעיקר על העובדים. משום שפגיעה בייצוא תביא בהכרח לפגיעה בציבור העובדים.
אין ספק שהדילמה הזו עמדה לנגד עיניו של הנגיד סטנלי פישר, שהחליט לא להעלות את הריבית, ולהותירה בשלב הזה על כנה. דהיינו: 2% גם בחודש דצמבר 2010.
האמנם?
פישר אמנם לא העלה את ריבית בנק ישראל, אבל כן העלה את המרווח שסביב הריבית (את הפרוזדור). הוא החליט למכור לבנקים כסף במחיר יקר יותר (רבע אחוז) ולקנות מהם כסף במחיר זול יותר (רבע אחוז). יוצא איפה, שהוא ייקר את הכסף שהוא מוכר לבנקים שמוכרים זאת לאזרחים, והקטין את התמורה בעד הכסף שהוא קונה מהבנקים שקונים זאת באמצעות הפיקדונות של האזרחים.
אז לכאורה, רק לכאורה, הריבית לא עלתה. עובדה היא שאם נטלתם הלוואה צמודת פריים, לא תשלמו יותר ריבית בחודש הבא. אבל, אם תרצו לקחת הלוואה חדשה, בוודאי שתשלמו יותר. כי לבנק זה עולה יותר. ואם תרצו להפקיד בבנק כסף, ברור שתקבלו פחות.
אז מה הרעיון? מה ביקש הנגיד להשיג?
איך שהדברים נראים, הנגיד עושה הכל על מנת להיאבק במחירי הנדל"ן הגואים. בכך שהעלה את המרווח ולמעשה ייקר את הכסף, הוא ביקש להפוך את ההשקעה בנדל"ן לבלתי כדאית. עלות המימון שגדלה הקטינה את התשואה והפכה את הכדאיות הכלכלית של השקעה בדירה לפחות משתלמת עבור המשקיעים.
