שוק ההון של חמש השנים האחרונות, נעשה תזזיתי יותר ויותר. הקורונה טלטלה את השווקים לאחר עשור של כסף זול, זול מאוד. האינפלציה שבאה אחריה והמתיחות הביטחונית בין סין וארצות הברית שהלכה וגאתה בשנתיים האחרונות, לצד המלחמה באוקראינה, חוסר היציבות במערב אירופה והמלחמה בישראל, טלטלו את השווקים וזעזעו את המשקיעים.
נדמה שהחודשים האחרונים הביאו את שוקי ההון לנקודת רתיחה. מלחמת המכסים (שנרגעה זמנית) והגידול בהוצאות לביטחון במדינות רבות, הפכו את השוק על פניו. התנודתיות שאפיינה את השנים הראשונות של העשור עברה למסלול אקסטרים. קפיצות של שני אחוז ביום לצד צניחות של שלושה אחוזים, כבר הפכו לתופעה. יש הרגשה שכולם רצים ואצים לשום מקום. מי שמכר אתמול מרגיש "פראייר" מחר. מי שנשאר על־אף הירידות, ירגיש את המתח והחרדה מפני ביצועי השבוע הבא.
שיחות עם משקיעים משאירות תחושת דחיפות לא ברורה. כאילו כל הזמן קורה משהו וכל הזמן צריכים לעשות משהו. האם זה נכון? האם צריך להיכנס ללחץ או לצאת מהשוק. האם צריך לשנות אסטרטגיה חדשים לבקרים כדי להבטיח תשואה חיובית? האם חייבים לחיות בתחושת החמצה או תחת לחלץ מתמיד.
מודה שהשאלה הזו העסיקה גם אותי לעיתים עד שקראתי את הספר המרתק 'עשירים, חכמים, מאושרים' של העיתונאי ויליאם גרין (שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת מטר). הספר מבוסס על ראיונות שערך גרין עם יותר מארבעים "משקיעי על" במשך חצי יובל שנים. גרין הוא עיתונאי כלכלי מוערך והוא מצליח להציג בספר את צורת החשיבה ואת התובנות של המשקיעים הגדולים ש"עשו את זה" והפכו מיליארדרים.
לדוגמא הפרק על מייסדי קרן נומאד (שנסגרה לפני יותר מעשור) עונה על השאלות שהעליתי לעיל ומציג נקודת מבט רעננה ואסטרטגיית השקעה שהוכיחה את עצמה. רוב המשקיעים של היום יעדיפו לפזר את השקעתם על עשרות ומאות מניות, יעדיפו להשקיע במוצרים מחקים והכל כדי לפזר סיכונים. מייסדי נומאד הקדישו את חייהם לחיפוש אחר עומק ואיכות. הם הניבו למשקיעים שלהם תשואה של יותר מ־920 אחוזים במהלך שלוש־עשרה שנה (2001-2014), הרבה יותר מתשואת המדדים המובילים. והם עשו זאת עם עשר מניות בלבד…
איך הם עשו זאת תצטרכו לקרוא בספר אבל אם לסכם זאת במשפט אחד אותו ניסחו השניים באסטרטגיית ההשקעה שלהם: המפתח לא נמצא במה שאתה קונה או מוכר, אלא במה שאתה מחזיק. והייתי מוסיף: במה שאתה מבין ובפרק הזמן שאתה מחזיק בו.
מייסדי הקרן לא התרגשו מנפילות ותנודות. הם למדו כל עסק שאת מניותיו רכשו. התעמקו בו. חיפשו את ההתאמה לתפיסת עולמם ונשארו איתו לאורך זמן ממושך וזה הוכיח את עצמו. הם השקיעו רק במניות של חברות שהבינו. הם למדו את האידיאולוגיה של קוסטקו, אמזון, דל וברקשייר האת'וויי, הם חיפשו את החברות שמוכנות לחלוק את הרווחים שלהן עם הלקוחות, את החברות שמסתכלות לטווח הארוך, את אלו שצמודות לעקרונות ניהול, התייעלות והגינות, ולא עשו הרבה.
הם לא מכרו בירידות ולא קנו בעליות. גם לא להיפך. אדרבה, לאחר שלמדו והבינו היטב את החברות שהתאימו לפרופיל שבנו, רכשו את מניותיהן ולא טרחו לבדוק בכל יום את דוחותיהן. גם כשהעולם התהפך במשבר הכלכלי העולמי, הם לא נבהלו ולא זזו מאחזקותיהם. התוצאות מדברות בעד עצמן.
בעת שרבים מאיתנו פיזרו את השקעתם על פני מאות מניות, לעיתים מתוך פחד, הם העדיפו עשר מניות של חברות שהם הבינו בהן אבל ממש הבינו. בזמן שרבים הם המשקיעים שבודקים את תיק ההשקעות שלהם בכל יומיים ומתפתים לרוץ אחרי מה שטרנדי באותו רגע, הם ישבו במשרדם, כשמצב ברירת המחדל שלהם היה פשוט – לא לעשות כלום… הם ראו בזה אסטרטגיה והתרחקו מהרעש ומההייפ, ממה שכולם עושים. ובזמן שהשוק התהפך כל יום, הם בנו את עצמם ואת המערכת סביבם כך שיוכלו להתמיד.
דווקא בעת הזאת, כשכולם ממהרים להגיב לכל תנודה בשוק, אולי זה הזמן לעצור ולהיזכר שמתחים אינם אסטרטגיה, ופאניקה אינה תוכנית עבודה. לפעמים, הדבר הכי נכון הוא לשבת, לחשוב ולא לעשות.
