מה משותף לוורן באפט, כנראה גדול המשקיעים בהיסטוריה, ולשחקן פוקר ממולח שיושב סביב שולחן בטורניר עולמי בווגאס? התשובה עשויה להפתיע אתכם: שניהם לא באמת יודעים מה יקרה בעוד רגע, מה יהיה הקלף הבא שיישלף מהחפיסה או לאן ינוע השוק מחר בבוקר.
אם זה המצב, איך הם מצליחים, פעם אחר פעם, לצאת עם ידם על העליונה?
רוב האנשים חושבים שהצלחה בשוק ההון היא עניין של חיזוי, של יכולת מיסטית כמעט לדעת לאן נושבת הרוח. אבל זו טעות. טעות קריטית. הצלחה ארוכת טווח בהשקעות אינה תרגיל בניחוש, אלא משחק ממושמע של זיהוי ופעולה על בסיס הסתברויות חיוביות . במילים פשוטות יותר: זה לא שחמט, שבו כל המידע גלוי וחישוב טהור מנצח. זה הרבה יותר דומה לפוקר או לברידג' – משחקים של מידע חלקי, שבהם מיומנות, פסיכולוגיה וקורטוב של מזל שזורים זה בזה .
כדי להבין את זה, בואו נחזור רגע לאבי תורת השקעות הערך, בנג'מין גראהם, שהיה גם המנטור של באפט. גראהם הציג לעולם משל גאוני על "מר שוק" . דמיינו שיש לכם שותף עסקי שסובל מהפרעה דו-קוטבית קשה. בכל יום הוא דופק על דלתכם ומציע לכם עסקה: או שהוא יקנה מכם את חלקכם בעסק, או שהוא ימכור לכם את חלקו. הבעיה? המחירים שהוא מציע משקפים במדויק את מצב רוחו הקיצוני.
בימים שהוא באופוריה, הוא יציע לכם מחירים מופקעים עד גיחוך . ובימים שהוא בדיכאון עמוק, הוא מוכן למכור לכם את חלקו במחיר נמוך כל כך, שזה כמעט פשע לא לקנות . מה אתם עושים? התשובה ברורה, לא? כשהוא פסימי אתם קונים בשמחה, וכשהוא באופוריה אתם מוכרים לו בחיוך. תפקידו של המשקיע הנבון הוא לא להיסחף למצבי הרוח של "מר שוק", אלא לנצל אותם .
כאן בדיוק נכנס שולחן הפוקר לתמונה. מה שחקן פוקר טוב עושה? הוא לא מהמר על כל יד. למעשה, הוא "מקפל" את רוב הידיים שלו וממתין בסבלנות אין קץ לרגע הנכון . הרגע הזה הוא שילוב של קלפים טובים וסיכויים שנוטים לטובתו.
הוא כל הזמן מחשב בראש "תוחלת רווח" . גם אם הוא לא קורא לזה כך, הוא שואל את עצמו: בהינתן הסיכוי שלי לזכות והגודל הפוטנציאלי של הזכייה, האם ההימור הנוכחי משתלם?. זה בדיוק מה שמשקיע צריך לעשות. לא לשאול "האם המניה הזו תעלה?", אלא "מה הסיכוי שהיא תעלה וכמה אוכל להרוויח, לעומת הסיכוי שהיא תרד וכמה אפסיד?".
אבל יש בפוקר שיעור חשוב עוד יותר: שליטה רגשית. כל שחקן פוקר מכיר את המונח "טילט" – אותו מצב מסוכן שבו אחרי הפסד צורב, הרגשות משתלטים עליך ואתה מתחיל לקבל החלטות גרועות ואימפולסיביות רק כדי "להחזיר" את הכסף . נשמע מוכר? זו המהות הפסיכולוגית של מכירת פאניקה בשפל השוק, או קנייה אופורית בשיא. שחקן פוקר שמצליח להימנע מ"טילט" הוא בדיוק כמו משקיע שמצליח להיות "פחדן כשאחרים חמדנים, וחמדן כשאחרים פוחדים", כפי שניסח זאת באפט .
אם פוקר מלמד אותנו על ניהול סיכונים ופסיכולוגיה, ברידג' – משחק הקלפים האהוב על באפט עצמו – מלמד את השיעור החשוב מכולם: "תהליך חשוב יותר מהתוצאה" .
תראו, במשחק ברידג' יכול שחקן לבצע מהלך מבריק, המבוסס על הסקה לוגית והסתברותית, ועדיין להפסיד את היד בגלל חלוקת קלפים בלתי צפויה. לעומתו, שחקן אחר יכול לעשות מהלך טיפשי, ואיכשהו לזכות בזכות מזל טהור. מי מביניהם הוא השחקן הטוב יותר? ברור שהראשון.
החלטת השקעה מעולה היא לא החלטה שהרוויחה כסף מיד. החלטה מעולה היא תוצאה של תהליך ניתוח נכון. אם עשיתם את שיעורי הבית, הערכתם נכון את העסק, הבנתם את הסיכויים וקניתם אותו עם "מרווח ביטחון" מספק- פעלתם נכון. גם אם בטווח הקצר השוק החליט להעניש אתכם, בטווח הארוך, תהליך קבלת החלטות נכון תמיד ינצח .
אז תכל'ס, מה עושים עם זה?
האם אתם צריכים לרוץ עכשיו לשחק פוקר וברידג'? לא בהכרח. אבל אתם כן צריכים לאמץ את צורת החשיבה הזאת:
- הימנעו מניבויים: תפסיקו לנסות לחזות את העתיד. זה בלתי אפשרי. במקום זאת, נסו להעריך את טווח התוצאות האפשריות ואת הסיכויים לכל אחת מהן.
- דרשו מרווח ביטחון: זהו עקרון הליבה של בנג'מין גראהם. לעולם אל תקנו נכס במחיר שאתם מעריכים שהוא שווה. קנו אותו רק כשהוא נמכר בהנחה משמעותית.
- שפטו את התהליך, לא את התוצאה: אחרי כל החלטת השקעה, אל תשאלו את עצמכם "האם הרווחתי או הפסדתי?". תשאלו: "האם פעלתי לפי תהליך רציונלי וממושמע?". אם התשובה היא כן, אתם בדרך הנכונה, ללא קשר לתנודות היומיות של תיק ההשקעות.
בסופו של דבר, שוק ההון הוא זירה אדירה שבה הרציונליות מתוגמלת לאורך זמן. הוא לא מתגמל את נביאי הזעם או את האופטימיים חסרי התקנה, אלא את אלו שמבינים שהם משחקים משחק של הסתברויות. ומי שלומד לשחק את הסיכויים נכון, פעם אחר פעם, לא צריך לנצח בכל יד כדי לזכות בכל הקופה.
