פתחתם אתר כלכלי השבוע? יופי. כנראה נתקלתם בעשרות כותרות שניסו לספר לכם בדיוק מה תהיה האינפלציה בחודש הבא, לאן הולכת הריבית, והאם צפויה צמיחה או מיתון. אנחנו חיים בעידן של הצפת מידע, שבו נדמה שלכל אנליסט יש כדור בדולח משלו. אבל מה אם אגיד לכם שגדולי המשקיעים בהיסטוריה, האנשים שעשו מיליארדים מהשוק, חושבים שכדור הבדולח הזה הוא, תכל'ס, צעצוע שבור?.
וורן באפט ניסח את זה בצורה הגאונית והפשוטה שכל כך אופיינית לו: "לחזות גשם לא נחשב. לבנות תיבות כן נחשב". המשפט הזה הוא לא עוד קלישאה, הוא תמצית הפילוסופיה שמפרידה בין מהמרים למשקיעים. השיח הפיננסי אובססיבי לגבי חיזוי, אבל הדרך לתשואות עודפות לאורך זמן, כפי שמוכיח מחקר מעמיק, לא עוברת בתחזיות טובות יותר, אלא בבניית אסטרטגיה חסינה לעולם שהוא בלתי צפוי מיסודו.
אתם בטח שואלים, "רגע, אבל אלו מומחים מהפדרל ריזרב, מקרן המטבע הבינלאומית… הם לא יודעים על מה הם מדברים?". ובכן, הנתונים מספרים סיפור אחר, והוא לא מאוד מחמיא.
מחקרים מראים באופן עקבי שתחזיות של המוסדות הגדולים בעולם לוקות ב"אופטימיות מערכתית". למשל, תחזיות חוב של הבנק העולמי נוטות לפספס בכ-10% מהתמ"ג על פני חמש שנים, כי הן פשוט אופטימיות מדי. קרן המטבע הבינלאומית מצידה מגיבה בצורה מוגזמת לחדשות טובות, ופחות מדי לחדשות רעות – התנהגות שמזכירה יותר משקיע מתלהב מאשר גוף אנליטי קר רוח.
אם ניקח לדוגמה את סקר החזאים המקצועיים בארה"ב, נמצא פער קומי כמעט בין הביטחון העצמי שלהם לביצועים בפועל: הם מדווחים על 53% ביטחון בתחזיות שלהם, אבל צודקים רק ב-23% מהמקרים. הייתם סומכים על המנתח שלכם עם סטטיסטיקה כזאת?
הסיבה לכך פשוטה: הכלכלה אינה מכונה שניתן לחזות את פעולתה, אלא מערכת מורכבת המונעת על ידי מיליוני אנשים שלא תמיד פועלים בהיגיון. אירועים כמו משבר 2008 או מגפת הקורונה, המכונים "ברבורים שחורים", הם לא תקלות נדירות במערכת; הם חלק מובנה ממנה. לכן, כל אסטרטגיה שנשענת על כך שהם לא יקרו, נידונה לכישלון.
אם אי אפשר לחזות את העתיד, איך בכל זאת מרוויחים כסף? פשוט מאוד. מפסיקים להתמקד במה שהוא "חשוב אבל לא ניתן לידיעה" (כמו כיוון הריבית) ומתרכזים במה שהוא גם "חשוב וגם ניתן לידיעה". זהו המבחן הכפול של באפט ושותפו, צ'ארלי מאנגר. ומה ניתן לידיעה? היסודות של עסק ספציפי, איכות ההנהלה שלו והאם המחיר שבו הוא נסחר כרגע הוא מחיר מציאה.
זו הסיבה שבנג'מין גראהם, המורה של באפט, המציא את עיקרון "מרווח הביטחון" (Margin of Safety). תחשבו על מהנדס שבונה גשר. הוא לא מתכנן אותו לשאת בדיוק את המשקל המקסימלי הצפוי. הוא מכפיל את יכולת הנשיאה פי כמה, כדי להתכונן ללחצים בלתי צפויים, טעויות חישוב או סתם מזל רע. מרווח הביטחון הוא המקבילה הפיננסית: לקנות נכס במחיר נמוך משמעותית משוויו האמיתי. זוהי כרית הביטחון שלכם מפני עתיד לא ידוע.
הווארד מארקס, משקיע אגדי אחר, מציע לנו "לקרוא את ההווה" במקום לחזות את העתיד. במקום לשאול "האם השוק יעלה?", שאלו את עצמכם: "מה הפסיכולוגיה הדומיננטית כרגע? האם המשקיעים אופטימיים ונוהרים פנימה, או שהם מפוחדים ומוכרים בבהלה?". התשובה לשאלה הזאת תאפשר לכם למקם את עצמכם נכון: להיות זהירים כשהשאר חמדנים, ולהיות אגרסיביים כשהשאר מפוחדים.
בסופו של דבר, התכונה המשותפת לכל הענקים הללו אינה יכולת נבואית, אלא תכונה נדירה הרבה יותר:
ענווה אינטלקטואלית. זהו האומץ להכיר במה שאתה לא יודע.
אז בפעם הבאה שאתם קוראים תחזית מאקרו דרמטית, קחו נשימה. אל תמהרו למכור הכול או לקנות משהו רק כי "המומחים" אמרו. במקום זאת, שאלו את עצמכם שאלות פשוטות יותר: האם תיק ההשקעות שלי בנוי כמו תיבה חסונה? האם יש לי מרווח ביטחון? האם אני פועל מתוך ניתוח קר או מתוך פחד ובהלה?
כי היתרון הגדול ביותר שלכם כמשקיעים הוא לא למצוא את כדור הבדולח שיעבוד, אלא לפתח את המשמעת לבנות תיק השקעות שלא זקוק לאחד כזה.
