תגידו, גם לכם יש את התחושה הזו ש"המשחק מכור"? שאיכשהו, לא משנה כמה קשה תעבדו, הכסף הגדול באמת זורם למעלה בצינורות נסתרים, בעוד אנחנו נשארים עם הפירורים ועם יוקר המחיה?
אם הנהנתם עכשיו מול המסך, אתם לא לבד. ואתם בטח לא פרנואידים.
אנחנו נמצאים בפתחה של שנת 2026, והעולם מרגיש קצת כמו רכבת הרים שיצאה משליטה. מצד אחד, הטכנולוגיה טסה, הבורסות (לפרקים) חוגגות, והחדשנות בשיאה. מצד שני? הקיטוב החברתי מפחיד, המחירים חונקים, והתחושה היא שהדמוקרטיה שלנו רועדת.
אז מה קורה פה? האם הקפיטליזם, המנוע שהביא את העולם המערבי לשגשוג חסר תקדים, החליט לאכול את בעל הבית?
כדי לענות על זה, חזרתי לאחרונה לספר המטלטל של מרטין וולף (הפרשן הכלכלי האגדי של ה"פייננשל טיימס"), "משבר הקפיטליזם הדמוקרטי"- הוצאת מטר. וולף, אדם שהוא בשר מבשרה של האליטה הכלכלית, שם את האצבע בדיוק על הפצע.
תחשבו על דמוקרטיה וקפיטליזם כעל זוג נשוי. "הפכים משלימים", קורא לזה וולף.
הדמוקרטיה מבטיחה שוויון: לכולנו יש קול אחד בקלפי.
הקפיטליזם מבטיח חירות: מי שטוב, חרוץ וחדשני, מתעשר. כלומר, אי-שוויון מובנה.
על הנייר, זה אמור לעבוד יופי. הדמוקרטיה היא הבלם שמונע מהקפיטליזם להפוך לג'ונגל אכזרי, והקפיטליזם הוא המנוע שמונע מהדמוקרטיה להפוך לפקידות אפורה וענייה.
אבל משהו קרה בדרך. האיזון העדין הזה הופר. הקפיטליזם, בגרסתו הנוכחית, הפסיק להיות "יצרני" והפך למה שוולף מכנה "קפיטליזם רנטיירי" (Rentier Capitalism).
מה זה אומר בתכל'ס? שבמקום להרוויח כסף כי המצאתם מוצר מעולה, אתם מרוויחים כי חסמתם מתחרים או הפעלתם לוביסטים. דמיינו חברות ענק שקונות סטארט-אפים רק כדי לסגור אותם, או בנקים שמרוויחים עמלות כי אין לכם אלטרנטיבה.
צבי סטפק, ממנהלי ההשקעות הבכירים והמוערכים בישראל, ניסח זאת בחדות. הוא מכנה זאת "קפיטליזם חמדני ונצלני". לדבריו, זהו קפיטליזם ש"מנצל את החולשות האנושיות הבסיסיות… כדי למכור לו מוצרים ושירותים שהוא לא זקוק להם באמת". סטפק מתאר מצב אבסורדי שבו חברות עסקיות "במקום לעבוד עבור הלקוחות, עובדות על הלקוחות".
התוצאה של השיטה הזו? אנחנו, מעמד הביניים, רצים על הגלגל כמו אוגרים. הפריון עולה, אבל השכר הריאלי שלנו קפוא.
כאן נכנס לתמונה המושג המבריק (והמפחיד) של וולף: "פלוטו-פופוליזם".
זה נשמע כמו מחלה טרופית, אבל זה תרגיל פוליטי גאוני. העשירים מאוד יודעים שהמדיניות שלהם לא פופולרית. אז מה עושים? כורתים ברית עם פוליטיקאים פופוליסטים שמלבים "מלחמות תרבות", שנאת זרים ונוסטלגיה.
הם גורמים לנו לריב אחד עם השני על זהות ודת, כדי שלא נשים לב שביד השנייה הם מעצבים את הכלכלה לטובתם הבלעדית. ממש כמו קוסם שמנופף במטפחת צבעונית ביד ימין, כדי שלא תראו את יד שמאל מכייסת אתכם.
אני יודע, זה נשמע פסימי. אבל כאן בדיוק נכנסת הפרקטיקה שלנו כמשקיעים וכאזרחים. הנה מה שאנחנו צריכים לעשות:
1. כמשקיעים, חובתנו להבדיל בין חברות שיוצרות ערך אמיתי לבין "גובי רנטה". סטפק מציע לנו מצפן מצוין לכך: המעבר מראיית "Shareholders" (בעלי מניות בלבד) לראיית "Stakeholders" – כלל מחזיקי העניין. חפשו את החברות שפועלות לפי מודל של "קפיטליזם קשוב". חברות שמבינות שהרווח הוא לא חזות הכל, אלא תוצאה של ייעוד אמיתי ושירות ללקוח. בטווח הארוך, אלו החברות שישרדו את הרגולציה שתגיע, ויניבו תשואה עודפת.
2. לדרוש שינוי: הפתרון הוא לא סוציאליזם מיושן, אלא השקעה בהון אנושי, רשת ביטחון אמיתית ומיסים הוגנים על רכוש לא-יצרני. כפי שסטפק מדגיש, אי-שוויון קיצוני מזמין פיצוץ חברתי שמסכן את הקפיטליזם עצמו. הקפיטליזם חייב "לחשב מסלול מחדש" כדי לשרוד.
3. בפעם הבאה שפוליטיקאי מנסה להרתיח אתכם על נושא תרבותי שולי, תשאלו את עצמכם: על איזה מהלך כלכלי הוא מנסה לחפות?
הקפיטליזם הוא המנוע הכי חזק שהומצא ליצירת עושר. אין לו תחליף. אבל כמו כל מנוע חזק, בלי בלמים (דמוקרטיה חזקה, סולידריות חברתית ורגולציה הוגנת), הוא ייקח אותנו לתוך הקיר ב-200 קמ"ש.
אנחנו צריכים את הקפיטליזם, אבל אנחנו צריכים אותו משרת אותנו, ולא אותנו משרתים אותו. שנת 2026 יכולה להיות שנת המפנה, אם רק נזכור להסתכל על הכדור (הכסף) ולא על המטפחת.
