תגידו, כשאתם שומעים את המילה "פיזור", על מה אתם חושבים? אני מהמר שרובכם מדמיינים חליפת הצלה, קסדה, או אולי את האמירה הלעוסה של "לא לשים את כל הביצים בסל אחד". בקיצור – הגנה. אנחנו מפזרים כדי שלא נחטוף מכה אנושה אם מניה אחת תחליט לצלול לתהום.
אבל מה אם אגיד לכם שאתם מפספסים חצי מהתמונה? מה אם הפיזור הוא בכלל לא הבלם האחרון שלכם, אלא החלוץ המרכזי? כן, קראתם נכון. הפיזור הוא המנגנון היחיד שמאפשר לכם "לצוד" את המנצחים הגדולים של המחר, אלו שאין לכם שום סיכוי לנחש את זהותם מראש.
בואו נדבר רגע על מספרים, ותחזיקו חזק: פרופ' הנדריק בסמבינדר בדק את שוק המניות האמריקאי מאז 1926 ועד לפני כשנתיים וגילה נתון פסיכי. כל יצירת העושר נטו בשוק הגיעה מ-4.5% מהחברות בלבד.
זה אומר שהרוב המכריע של המניות הן, איך לומר בעדינות? פח. המניה החציונית אפילו לא מנצחת אג"ח ממשלתי קצר. אז למה אנחנו בכל זאת קונים את כל המדד? כי הסיכוי שלכם, שלי, או של מנהל הקרן הכי "כוכב" בעולם, להצביע מראש בדיוק על אותם 4% של יהלומים, שואף לאפס. הפיזור הרחב הוא בעצם רשת דייגים ענקית. אנחנו לא מנסים לדוג דג ספציפי עם חץ וקשת; אנחנו פורסים רשת על כל האוקיינוס כדי לוודא שהלווייתן שייצור לנו עושר לא יחמוק לנו בין האצבעות.
תראו, ריי דליו, האיש שמנהל את קרן הגידור הגדולה בעולם, קורא לפיזור "הגביע הקדוש". למה? כי זה הדבר היחיד בעולם ההשקעות שנותן לכם מתנה בחינם. אתם מורידים את הסיכון בצורה דרמטית, אבל לא נוגעים בסיכוי לרווח. דמיינו שאתם לא מהמרים על שחקן אחד בקבוצת כדורגל, אלא על כל הליגה. אחד נפצע? לא נורא, השני בדיוק מבקיע שלושער.
אבל כאן נכנס הקאץ' המעניין באמת, במקום לנסות לנחש איזו חברה תהיה ה"אפל" הבאה ולשים עליה את כל הבית (ספוילר: רוב הסיכויים שתטעו), הפיזור מאפשר לכם לעשות משהו חכם בהרבה. אתם מחזיקים בהרבה מאוד חברות קטנות ומבטיחות. ברוב השוק, כנראה לא יקרה כלום או שתפסידו קצת, וזה בסדר גמור זה חלק מהמשחק. אבל מספיקה חברה אחת כזו, אחת! שתהפוך לאמזון או לאנבידיה הבאה, כדי להקפיץ לכם את כל התיק לשמיים ולכסות על כל ההפסדים הקטנים בדרך.
זה לא "פיזור הגנתי", חברים. זו אסטרטגיה של ציידים. אנחנו פורסים רשת רחבה כי אנחנו יודעים שה"לווייתן" נמצא שם בחוץ. אם לא תהיו מפוזרים, הסיכוי שתתפסו אותו דומה לסיכוי לזכות בלוטו. כשאתם מפוזרים, אתם לא צריכים מזל, אתם פשוט צריכים להיות שם כשזה קורה.
הבעיה היא שאנחנו אנושיים, ואנחנו אוהבים את מה שקרוב אלינו. קוראים לזה "הטיית הבית". משקיעים ישראלים משקיעים יותר מדי בישראל, ואמריקאים מחזיקים לעיתים 75% מהתיק במניות מקומיות, למרות שארה"ב היא פחות מחצי מהשוק העולמי. זה לא ביטחון, זו אשליה.
כשאתם לא מפוזרים גיאוגרפית, אתם מוותרים על ה"התקפה". אתם מפספסים את הזינוק הטכנולוגי של אסיה, את המשאבים של השווקים המתעוררים ואת המודל של אוניברסיטת ייל שמשלב נכסים אלטרנטיביים כמו נדל"ן והון סיכון. הפיזור הופך כאן למנוע צמיחה שמאפשר לכם להשתתף בכל פריצת דרך אנושית, בכל מקום בעולם.
תכל'ס, הפיזור הוא כלי של ענווה. הוא הדרך שלכם להגיד "אני לא יודע מה יהיה הדבר הבא, אבל אני רוצה להיות שם כשזה יקרה".
ולכן צריך לעשות כמה דברים. בדקו כמה מהתיק שלכם מושקע רק בישראל או רק במניות טכנולוגיה. אם כולם זזים יחד, אתם לא מבוזרים. אל תפחדו מחשיפה למדדים עולמיים רחבים או לנכסים אלטרנטיביים. זה לא סיכון מיותר, זה הכרטיס שלכם להגרלה של ה-4% המנצחים.
בסופו של דבר, הפיזור הוא לא ויתור על תשואה, הוא הדרך היחידה להבטיח אותה בעולם שבו אי-הוודאות היא הדבר הוודאי היחיד.
